ר"ן על כתובות ז׳

1 אלא כך נראה לי בהצעה של שמועה דבעיין בין בכתב ידן יוצא ממקום אחר בין שאינו יוצא היא דאי מהימני בכולהו גווני מהימני ואי לא מהימני אין נאמנין כלל והכי מיבעי לן אי לאמנה דמי ועקרי ליה לשטרא דהוי מתחלה כאילו פירשו שנתקיים הענין בלא תנאי ואי הכי כי אמרי בתר הכי דתנאי היה בו לא מהימני כלל דמשוו נפשייהו רשעים או דילמא דתנאי מלתא אחריתי היא ואין סותרין בו דבריהם הראשונים שאין עדות הראשון כאילו נתפרש בו שלא היה בו תנאי אלא סתם היה והשתא מילתא אחריתא קאמרי דמסהדי ואמרי דתנאי היה בו ומש"ה מהימני אפילו כתב ידם יוצא ממקום אחר ואסיקנא דמהימני ובתר הכי שקלינן וטרינן בהך גוונא גופא בעד אחד אומר תנאי מהו ואמר עלה רב פפא דאין דבריו של אחד במקום שנים ורב הונא אתקיף לה דאי הכי כלומר דחשבת ליה לסהדותא קמא כאילו פירשו בו שלא היה בו תנאי דמשום הכי אמרת שאין דבריו של אחד במקום שנים אפילו תרוייהו נמי לא מהימני ואפילו אין כתב ידן יוצא ממקום אחר דהא הוו להו חוזרין ומגידין ומשוו נפשייהו רשעים אלא מאי טעמא מהימני משום דלא אמרינן דהשתא הכי קאמרי עד האידנא אסהדינן שלא היה בו תנאי והשתא אהדרי' ואמרי' שהיה בו תנאי אלא למעקר סהדותייהו דמעיקרא אתו כלומר שלא נבין ממנו שלא היה בו תנאי אלא תנאי היה בו ומהימני משום דמלתא אחריתי היא ואינו הפך דבריהם הראשונים אלא גלויי מילתא בעלמא חד נמי כהאי גוונא הוא ואית לן למהימניה וכ"כ רבינו האי גאון ז"ל דעד אחד אומר תנאי אפי' בשכתב ידן יוצא ממקום אחר ולפיכך אין הכרעת הרמב"ן ז"ל מכרעת אצלי כלל דמאי דקאמר דלא יהא אלא עד אחר ולא יהא אלא כאומר פרוע לאו פירכא היא דודאי עד אחד ואיהו גופיה נמי אי אמר פרוע לא מהימני דכיון דלאו גלויי מלתא דסהדותא קמא הוא אי אפשר שיהא עד אחד קם לממון אבל כי אמר ההוא סהדא גופיה דשטרא דתנאי היו דבריהם גלויי מילתא דסהדותיה הוא ומהימן בהכי כפי שיטת הראשונים ז"ל והרמב"ם ז"ל סובר כדברי האחרונים בפ"ג מהל' עדות:

2 שקרא עליו ערער. שרצה הנתבע לפוסלו והאי פסולי עדות ליכא לפרושי גזלנין דא"ה אפילו בשכתב ידן יוצא ממקום אחר מהימני דאגופייהו דסהדי מסהדי ותרי בכי האי גוונא מהימני למיפסל אפי' כמה אלא כי אמרי פסולי עדות היו היינו קרובים בנשותיהם ואי תימא ולהימנינהו מגו דאי בעי פסלי לסהדי גופייהו י"ל דלא מהימנינן להו לעדים משום מגו ואפשר דטעמא דמילתא משום דנהי דבההוא סהדותא הסכימו לשקר אפשר שבעדות שקר אחר לא יסכימו דנהי דבסהדי אמרינן הפה שאסר הוא הפה שהתיר כדאמרינן במתני' היינו טעמא משום שהדבר תלוי בכל אחד מהם שיאמר שאינו כתב ידו או ישתוק אבל בטענת מגו אחר אין נאמנים ואיכא מאן דאמר דהכא כדאמרי גזלנין היו עסקינן ומשום דכיון שמתו לא על גופן של עדים הם מעידים אלא על מנה שבשטר והיינו דנקט בברייתא ומתו:

3 ומגבינן ביה. בתמיה:

4 תרי ותרי נינהו. עידי השטר שנים ואלו שנים מעידין עליהן שפסולין היו באותה שעה:

5 ואוקי נכסי בחזקת מרייהו. בחזקת הלוה ואם קרקע היא תעמוד בחזקת המוכר והא דקתני בברייתא אין נאמנין לאו דליהוי שטרא מעליא למיגבי ביה אלא דלא קרעינן ליה ואי תפס מדידיה והדר אתא האי תבע מיניה לא מפקינן ליה מיניה דאמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מאן דקאי ואיכא מאן דאמר דדוקא בתפס שלא בעדים אבל תפס בעדים מוציאין מידו כדאמר בריש ב"מ דף ו. דתקפה בפנינו מוציאין אותה מידו ואי תימא אי הכי תיפוק ליה משום מגו דאי בעי אמר לא תפיסנא י"ל דאי קאמר ידענא בהני סהדי דמהימני אה"נ אבל הב"ע כגון שמצא שטר זה בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו וברישא נאמנים ומפקינן מיניה אפי' תפס שלא בעדים דכיון דמודה דבהאי שטרא הוא דתפיס האי שטרא חספא בעלמא הוא ואיכא מ"ד דאפילו תפס בסהדי לא מפקינן מיניה דכל תרי ותרי אמרינן זוזי היכא דקיימי לוקמו וכשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר דנאמנים מסתברא דקרעינן ליה לשטרא דנאמנים לגמרי משמע ומיהו אי טעין דנקבע ליה זימנא לקיומי שטרא יהבינן ליה ואי מקיים ליה לא קרעינן ליה אבל כל היכא דלא טעין קרעינן ליה ולא חיישי' דלמא משכח סהדי למחר וליומי אוחרי ומקיים ליה כיון דאפילו משתכח אכתי הוו להו תרי ותרי. הרשב"א ז"ל:

6 דבר שטיא זבין נכסי. מכר קרקעותיו:

7 חלים. בריא:

8 ולא אמרינן אוקי נכסי בחזקת בר שטיא אלא דאית ליה בנכסים הללו חזקה דאבהתיה שהיו של אבותיו דחזקה מעלייתא היא אבל לית ליה חזקה דאבהתיה אלא חזקה דנפשיה שקנאן הואוהוחזקו בידו כקנייתו כך היא מכירתו ואין חזקתו חזקה לבטל מכירתו ותמה אני ואמאי לא והא ודאי חזקה אין העדים חותמין על השטר אלא בהכשר ובודאי מי שהוא עתים חלים עתים שוטה דאמרי' ביה דכשהוא חלים הרי הוא כחלים לכל דבריו ומהני ליה שטרא והכא נמי בדין הוא דלהני ליה שטרא לבר שטיא לאוקומי נכסי בחזקתיה דמי איכא למימר דמוכר קמא ליפקינהו לנכסי מבר שטיא ודאי לא דריעותא דלוקח מבר שטיא ליתיה אלא משום תרי ותרי וכיון שכן אפילו לית ליה חזקה דאבהתיה אמאי לא מוקמינן נכסי בחזקת בר שטיא ונראה לי דאי בשלקח בשטר הכי נמי אבל הב"ע בשלקח בכסף או בחזקה בפני עדים ואותם עדים אע"פ שראו המקח לא דקדקו אם היה בריא או שוטה שלא היה עליהם לדקדק ומשום הכי אמרינן דכיון דבר שטיא היה עתים בריא עתים שוטה חיישינן ואמרינן דדילמא כשהוא שוטה זבן וכשהוא שוטה זבין ולפיכך אין מוציאין הנכסים מיד הלוקח כדי להחזירן לבר שטיא אבל אם באו בעלים הראשונים מוציאין הנכסים מידו להחזירן להן שהרי אם רצו היו מוציאין אותן אף מבר שטיא:

9 אין מזימין את העדים אלא בפניהם. שהרי באים לענשן או נפש או ממון והתורה אמרה והועד בבעליו יבא בעל השור ויעמוד על שורו:

10 ומכחישין את העדים שלא בפניהם. לומר לא כך היה מעשה:

11 נהי דהזמה לא הויא. לענשם לא נפש ולא ממון:

12 הכחשה מיהא הויא. לבטל עדותם:

13 אין מקיימין את השטר משטר שקרא עליו ערער אא"כ הוחזק בב"ד. כך היא גירסת ההלכות ורוב הנוסחאות ומשמע דטעמא דקרא עליו ערער אבל לא קרא עליו ערער מקיימין ממנו ואע"פ שלא הוחזק בב"ד אם רואים שהחתימות דומות זו לזו ולא חיישינן לומר דתרוייהו מזוייפות נינהו אלא מקיימין כל חד משום חבריה וכ"ת אי קרא עליו ערער ולא הוחזק בב"ד פשיטא דאין מקיימין ממנו י"ל סלקא דעתך אמינא דכיון דשתק הערעור מקיימין ממנו קמ"ל דלא ואתו נהרדעי לפרושי דכי אמרינן דמשטר שלא קרא עליו ערער מקיימין ואע"פ שלא הוחזק בב"ד דוקא משתי שדות כלומר שאם עדים הללו חתומים על שני שטרות אחרים שהוא מכר שתי שדות ואכלום הלקוחות על ידי שטרות הללו שלש שנים מקיימין את השלישי מהם אם החתימות דומות אבל משטר אחד אין מקיימין אא"כ הוחזק בב"ד כלומר שנתקיים ומההוא ודאי מודה דאפילו בחד סגי וכדקתני ברייתא או שהיה כתב ידן יוצא ממקום אחר משטר שקרא עליו ערער והוחזק בב"ד וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות עדות אבל הראב"ד ז"ל כתב דלעולם אין מקיימין את השטר משטר אחד ואפילו הוחזק אלא מב' שהוחזקו ושתי שדות שאכלום בעליהם ג' שנים בשופי כהוחזק בב"ד דמי הלכך אין מקיימין אלא משנים או שהוחזק באחד מהם בב"ד או שאכלום בעליהם של כל אחד שלש שנים ובשופי כלומר בהשקט ולא בערעור אבל מדברי רש"י ז"ל נראה דאין מקיימין לעולם משטר אחד אלא משטר שקרא עליו ערער והוחזק בב"ד דטפי עדיף שטר שקרא עליו ערער אחר שהוחזק משטר שלא קרא עליו ערער והוחזק ונראה דהכי גרסינן אין מקיימין אלא משטר שקרא עליו ערער והוחזק בב"ד ונהרדעי אמרו דמשני שטרות מקיימין אף על פי שלא הוחזקו ולכולהו פירושי איכא למימר דנהרדעי ורב אסי לא פליגי ודקא אמרי נהרדעי משתי שדות או משתי כתובות היינו למעוטי שטרי הודאות והלואות דדילמא מזוייפות נינהו ולוה לא ידע בהן כלל אבל משתי שדות כיון שהלוקח מוחזק בהם ליכא למיחש למידי וכן משתי כתובות דכיון דנשים הללו יושבות תחת בעליהם ולא ידעי' שיש להן כתובות אחרות אלמא לאו שטרי זייפי נינהו אבל משטרות אחרות לא מקיימין דאפשר דמזוייפות נינהו וכדכתיבנא ובירושלמי משמע דכשם שמקיימין משתי שדות או משתי כתובות כך מקיימין מספר שכתבו עד דגרסינן התם בפרק זה הלכה ג רב הונא אמר למדין מספר מוגה כגון דאמרי אלין ספרי דאסי:

14 וביוצא מתחת יד אחר. שהשטרות הללו שמקיימין את השלישי מהן יוצאין מתחת ידי אחר ולא מתחת ידו של זה המוציא את השלישי מהן משום דחיישינן שמא נסתכל בכתב ידן של עדים וכוון וזייף הוא בעצמו וחתם את השלישי כך פירש רש"י ז"ל ואי תימא א"כ כל מי שיש לו שטר אחד שחתומין בו ראובן ושמעון והוציא שטר אחר חתום באותם עדים עצמם אפי' מוצא לקיימו ניחוש שמא הוא כוון וזייף מתוך השטר האחר שבידו עד שיבואו העדים עצמם ויאמרו זכורים אנחנו כשחתמנו על שטר זה או עדים אחרים שראו אותם חותמים ולאו קושיא היא דאנן לא חיישינן להכי אלא כשאין מקיימין את השטר מתוך טביעות עין שיש להם בחתימתן של אלו דכיון שאין להם בהם שום טביעות עין אלא מתוך שמדמין הכתיבה זו לזו עבידי אינשי דמזייפי כתיבה אחת עד שדומה לבני אדם שאין להם טביעות עין שדומות זו לזו אבל כל שבאין עדים שמקיימים אותם מתוך טביעות עין שיש להם בחתימות תו ליכא למיחש למידי אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפרק ששי מהלכות עדות דביוצא מתחת ידו היינו טעמא דלא משום דחיישינן שמא הוא זייף הכל ולפי זה אם אותם שטרות שהוא מוציא מקויימות בבית דין מקיימין מהם ואפילו משטר אחד:

15 כותב אדם עדותו על השטר. פי' גאון ז"ל כמ"ש בהלכות ודחה פירושו הרב אלפסי ז"ל דאי הכי מאי קמ"ל רבא היינו מימרא דרבי יוחנן גופיה ויש לישבו דרבא אתי לאשמעינן דלא תימא ה"מ כי מדכרי ליה אחריני דלאו סהדי משום דלא סמוך עלייהו אי לא דכיר אבל בעד שני סד"א דניחוש דילמא סמוך עלויה קמ"ל דלא ומיהו בתוספתא משמע כפירוש האחר שכתב הריא"ף ז"ל ולא כפירושו של גאון ז"ל דגרסינן התם יפה כח שטר מכח עדים וכח עדים מכח שטר יפה כח שטר שהשטר מוציא אשה מבעלה משא"כ בעדים ויפה כח עדים שהעדים שאמרו מת פלוני תנשא אשתו מצאו כתוב בשטר מת פלוני לא תנשא אשתו ואם אמרו מה שכתוב בשטר שמענו ושכחנו תנשא אשתו כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה אפילו לאחר מאה שנה מהא משמע דכותב אדם עדותו על השטר לאו שטר גמור הוא אלא שטר זכרון דומיא דמצאו כתוב בשטר איש פלוני מת דהיינו שטר זכרון וקאמר אם אמרו מה שכתוב בשטר שמענו ושכחנו כלומר ועל ידי ראיית כתב נזכרנו דמהימני ודכותה תני כותב אדם עדותו על השטר והרי זה מפורש כדברי הפירוש האחר שלדברי רבינו האי גאון ז"ל אינן ענין זו לזו כלל ואף בעיקר דינו הקשה הרמב"ן ז"ל היאך אפשר דכשהגיע זמן לא ניחוש לפרעון והא אמרינן בפרק קמא דבבא מציעא דף טז: המוצא שטר חוב בשוק אף על פי שכתוב בו הנפק לא יחזיר משום דחיישינן לפרעון ואמרינן נמי התם דף יז. בין צא תן לו בין חייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי נאמן לפיכך אם בא מלוה לכתוב אין כותבין ונותנין והא מעשה בית דין אף על גב דלא כתיב כמאן דכתיב דמי למגבי ממשעבדי ואפילו הכי כיון שהגיע זמנו חוששין לפרעון ואין כותבין ונותנין לו והכא נמי כל שהגיע זמן הפרעון אית לן למימר שלא יכתוב לו את השטר ולפיכך הכריע הרב ז"ל כדברי מקצת הגאונים ז"ל שסוברים דבענין זה אין כותבין ונותנין שכך מצאו להם בתשובות שאלה לא שנא שכיב מלוה ולא שנא שכיב לוה כל דסמיך לקנין כותב אבל ודאי משך מילתא ולא תבעי ליה למכתב איכא למיחש דילמא פרע ומכל מקום כתבו הם זכרונם לברכה דכל סתם הלואה מקמי דלשהה שלשים יום כותבין ונותנין אבל הרשב"א ז"ל דעתו כדעת הגאון ז"ל ומההיא דהמוצא שטר חוב בשוק לא קשיא ליה דהתם משום דנפל איתרע ליה תדע דהא חיישינן להכי אפילו בתוך זמנו וההיא דצא תן לו או חייב אתה ליתן לו התם נמי היינו טעמא דאין נותנין משום דכיון דפסקוה ב"ד למלתייהו מסתמא יפרעהו לאלתר אבל בקנין שנמסר על דעת לכתוב את השטר דהא סתם קנין לכתיבה עומד כותבין ואינן חוששין לפרעון שאילו רצה לוה לפרעו קודם לכן כיון דידע דעדים כתבי ליה שטרא כל זמן שירצה איבעי ליה למכתב תברא ואי לא עבד הוא דאפסיד אנפשיה דדכוותה אמר בפרק גט פשוט דף קעא: גבי שטרות המאוחרין כשרים דמקשינן ליחוש דזמנין דיזיף מיניה בניסן וכתב ליה שטרא בתשרי ומתרמי ליה זוזי ביני ביני ופרע ליה וכו' ומפרקינן בתר דאמר להו רב ספרא לספרי כי כתביתו תברא אי ידעיתו זימנא דשטרא כתבו ואי לא כתבו סתמא דכל היכא דנפיק לורעיה אמר ליה רבינא לרב אשי והאידנא דלא עבדי הכי אמר רבנן תקוני תקינו ומאן דלא עבד איהו דאפסיד אנפשיה והכא נמי אי פרעיה לוה בלא שובר כיון דידע דעדים כתבי ליה שטרא איהו דאפסיד אנפשיה:

16 ולענין מה שכתבו מקצת גאונים זכרונם לברכה דכל סתם הלואה מקמי שלשים יום כותבין ונותנין דסבירא להו לפי שטתם ז"ל דהיינו טעמא משום דלא עביד איניש דפרע בגו זמניה וכל הנך שלשים יום גו זמניה אקרי אין כן דעת רבינו האי גאון ז"ל שהוא סובר דלא אמרינן הכי אלא בקובע זמן אבל בסתם הלואה אף על פי שלא ניתן ליתבע תוך שלשים יום לאו תוך זמנו מיקרי לענין שלא יהא נאמן לומר פרעתי ומ"מ עיקר הפירוש כדברי הריא"ף והיא שטתו של רש"י ז"ל והכי פירושו כותב אדם עדות שקבל וירא שמא ישתכח ממנו כותבו על פנקסו ומצניעו ומעיד על פיו אפילו לאחר כמה שנים ואמר רב הונא והוא שזוכרה מעצמו כלומר שזוכר עיקר העדות מעצמו אלא שבמקצתו סומך על מה שכתוב בפנקסו אבל אינו זוכרה כלל מפי כתבם מיקרי ורבי יוחנן אמר אף על פי שאין זוכרה מעצמו קודם לכן אלא שלאחר שראה אותה כתובה בפנקסו נזכר סגי אבל ודאי אי לא נזכר כלל לא מהני דהוה ליה מפיהם ולא מפי כתבם ואי תימא ואמאי לא חיישינן דזמנין יעיד מתוך פנקסו אע"פ שלא יהא נזכר כלל דדכוותה אמרינן בפרק ארבעה אחין דף לא: דאמרינן התם דהא דלא כתבינן זמן בקדושין דהיכי ליעבד לינחיה גבי דידה מחקה ליה לזמן לינחיה גבי דידיה זמנין דבת אחותו ומחפה עלה לינחיה גבי עדים זימנין דלא דכירי וחזו מגו כתבא ואתו ומסהדי ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם י"ל דהתם הוא דאיכא למיחש להכי דכיון דחזו סהדי דרבנן מתקני מילתא סברי דאפילו מתוך כתבם יוכלו להעיד ואע"ג דלא דכירי אבל הכא דמנפשייהו קא עבדי ליכא למיחש:

17 ואמר רבא שמע מינה מדר' יוחנן הני בי תרי דידעי סהדותא ומנשי חד מנייהו מדכר חד לחבריה ומדכר כלומר כיון דאע"ג דלא דכירי מנפשייהו כלל אלא מתוך מה שרואין בפנקס רשאין לכתוב העדות הוא הדין נמי כי מדכר חד לחבריה כיון שנותן אל לבו ונזכר לא מפלגינן למימר דהתם בכולה מילתא קא סמיך אנפשיה והכא קא סמיך אחבריה:

18 מתני' זה אומר זה כתב כו' הרי אלו נאמנים. דהא איכא תרי סהדי דמסהדי אכל כתב וכתב: